בוס קפדני נענש דירות דיסקרטיות על איחור

אלוהים, אני עושה את זה שוב

אני כותב כאן כשהכל בפנים רועד ופועם וגושי אווז רצים על העור. אני צריך לדבר, אחרת אני אשתגע. המשרד הזה, המשרד הארור והאלוהי הזה עם ריח של עור ישן וקפה יקר …
איחרתי. בכוונה. ובכן, כמעט. יכולתי לברוח מהבית עשר דקות קודם לכן, אבל קפאתי ליד המראה והסתכלתי על השתקפותי בחצאית האפורה שהוא כינה פעם “קפדנית בחילה”. אז תהיתי … מה יקרה אם אעבור את הקו הבלתי נראה הזה? אם אני מפר את כלל הברזל שלו – “העובדים שלי לא מאחרים”?
כל הדרך למשרד הייתה התרגשות גוברת אחת. הרגשתי את התחתונים שלי לאט לאט רטובים רק מהמחשבה. דמיינתי את מבטו-קר, מעריך. קולו הנמוך והשולט. ידיו גדולות, עם אצבעות ארוכות ופרקי אצבעות בולטים. ידעתי מה אני רוצה. רציתי שהוא יעניש אותי. לא נזיפה, לא קנס. לא. משהו אמיתי. פיזי. משפיל. כזה שגורם לצמרמורת קפואה לרוץ על הגב, וחום גיהנום נשפך בין הרגליים.
והנה אני עומד מול דלת האלון שלו. הלב פועם אי שם בגרון. אני נושם, פותח.
הוא יושב בכיסאו, אותו עור שחורק בצורה מגעילה בכל תנועה שלו. הוא לא מסתכל עלי, בוחן את המסמכים. האוויר סמיך מריח הבושם שלו-מושק עץ מעורבב בניחוח אספרסו מריר.
איחרת שבע דקות, אלנה, הוא אומר בלי להרים את מבטו. הקול שטוח כמו להב.
– אני מכיר דירות דיסקרטיות. סליחה.
סוף סוף הוא מרים את מבטו אלי. עיניים אפורות כמו שמי סערה. הם רואים דרכי. רואים את הרעד שלי, את הבושה שלי ואת התקווה המבישה והפראית שלי.
מה אני אמור לעשות בקשר לזה?
אני מרגיש שהגרון שלי מתייבש. מילים פורצות בלחש, בניגוד לרצוני:
– אני חושב … אתה צריך להעניש אותי.
יש שקט בחדר העבודה. הוא נשען לאחור בכיסא, הוא משמיע חריקה ארוכה. מבטו מחליק לאט לאט מעלי, מעקבים ועד שיער פרוע ברוח. הוא הבין. אה, הוא הבין הכל מההתחלה.
“סגור את הדלת,” הוא מצווה בשקט. בוא הנה.
אני מציית. כל צעד ניתן בקושי, הרגליים מכותנות. עוצר מול שולחנו, חלק וקר.
למה שאעשה את זה? הוא שואל, ובקולו אני שומע תו מסוכן וטורף.
– כי … מגיע לי. כי הייתי שובבה.
הוא קם לאט, מסתובב סביב השולחן. הוא כל כך גבוה שאני צריך לזרוק את הראש לאחור. הוא מריח כמו כוח, גבר, סכנה. הפטמות שלי התקשו מתחת לחולצת המשי שלי והתחככו בכאב בבד כאילו התחננו למגע שלו.
שכור דירות דיסקרטיות, הוא מצווה.
אני יורה, הידיים רועדות.
עכשיו תתפשט. עד המותניים.
אלוהים … הנה זה. הבושה בוערת על לחיי, אבל אני לא יכולה להפסיק. אני פותח את החולצה, זורק אותה על הכיסא. נשאר בחזייה אחת. אוויר הארון קר על עורי החם.
– על הברכיים.
אני כורע על שטיח קשה. הוא מסתכל עלי מלמעלה ואני מרגיש כל כך קטן, כל כך כפוף. זה משכר.
הוא מסיר את הצעיף שלו, כחול כהה, משי מהקולב.
ידיים מאחורי הגב.
הוא גס, אבל ללא אכזריות, קושר את מפרקי ידי עם הצעיף הזה. המשי חופר בעור, מזכיר לי את עמדתי. אני האסירה שלו. העובד השובב שלו.
“עכשיו אנחנו מטפלים בחינוך שלך,” הוא אומר, וזרועו נשענת בכבדות על גבי, מכופפת אותי לרגליו. אני מניח את פני על הבד היקר של מכנסיו, מרגיש את הירכיים השריריות. – על כל דקה באיחור-עשר פעימות. את מסכימה?

אני לא יכול להגיד מילה, רק מהנהן, קובר את פני בדירותיו הנפרדות

המכה הראשונה בכף ידו שורפת את בשרי דרך הבד הדק של החצאית. אני צועק בהפתעה. הכאב חד, מצלצל. המכה השנייה … השלישית … הוא מכה בשיטתיות, לאט. עם כל סטירה, החום בונה, נשפך על הישבן בגלים. הכאב מתערבב עם משהו מתוק להפליא, חודר עמוק פנימה, גורם לנרתיק להתכווץ בציפייה. אני גונחת. שקט, בושה.
– מספיק? “הוא שואל, עוצר.
– אני נושפת, ואני לא מאמינה לקול שלי, צרוד מהתרגשות.
– דירות דיסקרטיות נחמדות.
הוא פותח את כפתור החצאית שלי, מושך אותה יחד עם התחתונים בגובה הברך. האוויר נוגע בעור חשוף, בוער. אני שומע אותו פותח את החגורה. אבזם המתכת מצלצל. הלב קופא. החגורה … אלוהים.
הלהיט הראשון של החגורה הוא כבר לא רק סטירה. זה כאב בוער ומחלחל. אני צועק והדמעות עצמן יוצאות לנגד עיניי. העור נשרף באש. אני נושך את שפתי כדי לא לצרוח. אבל יחד עם הכאב מגיע גם הנאה מדהימה ומעוותת. אני מרגישה נענשת. קבוע. שלו. הלחות בין רגלי הופכת פשוט מגונה, אני מרגישה את המיצים זורמים במורד הירך הפנימית.
קום, הוא מצווה.
אני קם על רגליים רועדות. הוא מתיישב בכיסא, מבטו חשוך, מלא כוח בעלי חיים.
– תראה לי איך אתה יכול לבקש סליחה.
אני מבין. אני מתקרב, הידיים המחוברות שלי מפריעות. הוא פותח את רוכסן הזבוב, והזין שלו, קשה וכבד, עומד בגמישות מול פני. הוא מריח אותו-מושק, עור, תאווה. אני מרגיש פחד קל, גוש בגרון, אבל הרצון חזק יותר.
אני מתכופף, מנשק את קצהו. הוא פועם. ואז אני לוקח אותו לפה. ראשית, רק את הקצה, אני מלקק, מרגיש את הטעם המלוח של עורו. ואז עמוק יותר. הוא לוקח את השיער שלי בגסות, מכוון את התנועות.
קדימה, ילדה מלוכלכת שראויה להיענש, הוא נוהם. – קח את כל זה.
דבריו, גסים ומשפילים, גורמים לי להישרף מבושה והתרגשות. אני מתמסר לזה לגמרי. אני מוצץ את הזין שלו, מנסה, בולע רוק, מרגיש אותו מונח על גרונו. קולות הרעשים, נשימתו הכבדה, הגניחות העמומות שלי הם סימפוניה של ההשפלה שלי והאקסטזה שלי. הוא מזיז את הירכיים שלי, מזיין את הפה שלי, ואני לגמרי נתון לחסדיו.
“מספיק,” הוא דוחף אותי בפתאומיות. תסתובב.
הוא מרים אותי כמו נוצה ומניח אותי על שולחנו. ניירות עפים לרצפה. התחת הבוער שלי תלוי מהקצה. הוא מגיע מאחור, ידיו פורשות את רגלי בגסות.
את מוכנה לקבל את העונש האמיתי, אלנה?
– אני בוכה, עם הפנים שלי קבורות בלכה הקרה של השולחן. – בבקשה.…
הוא נכנס אלי בדחיפה אחת חדה ועוצמתית. אני צורח מכאב והנאה. הוא ממלא אותי עד הגרון. הוא מתחיל לזוז-נוקשה, ללא רוך, כ
יאה בוס קפדני שמעניש את הכפופה לו. המכות שלו במעיים גורמות לי לצרוח. אני יכול להרגיש את הביצים שלו דופקות על העור שלי, לשמוע את קולות הלחיצה של הקשר שלנו. הוא אוחז בפרקי כף היד המחוברים שלי ביד אחת וחופר בירך ביד השנייה ועוזר לעצמו.
הכאב מהסטירה התערבב בהנאה פנטסטית. כל דחיפה שלו מגיעה לאיזו נקודה מדהימה בתוכי. אני מאבד שליטה, צועק, גונח את שמו, מתחנן לא להפסיק. העולם הצטמצם לחדר העבודה הזה, לריח הזיעה שלו וההתרגשות שלי, לצלילי גופנו.
הגל עולה, ענק, בלתי ניתן לעצירה. היא שוטפת הכל-בושה, פחד, מחשבות, דירות דיסקרטיות. גופי מתכופף בהתכווצויות ואני צורח באקסטזה, מרגיש את עצמי גומר, סוער, חסר אונים כמו שלא היה מעולם. אחרי רגע הוא נשפך לתוכי בשאגה, חם ועמוק.
שקט. רק הנשימה הכבדה שלנו. הוא שוכב עלי, משקלו לוחץ אותי לשולחן. ואז הוא יוצא לאט, מתיר את הצעיף. אני לא זז. אני לא יכול. כל גופי מיילל, מזמזם, כל סוף עצב שר.
הוא מסדר את בגדיו, הופך שוב לבוס שלי. אבל בעיניו אני רואה את האור של מה שקרה. אש אפלה.
את יכולה ללכת, אלנה. ו … אל תאחר מחר.
בקולו-הבטחה. איום…
אני מתלבש בידיים רועדות ויוצא מהמשרד, בקושי גורר את רגלי. הישיבה כואבת. הליכה כואבת. אבל יש בתוכי אש בוערת.
אני יודע שזה לא בסדר. שזה מסוכן. אבל אני גם יודע שאאחר שוב מחר. אולי במשך חמש עשרה דקות שלמות. רק כדי לראות מה הוא יעלה הפעם.
ההתמכרות הסודית והמרושעת שלי. הבוס הקפדני שלי. העונש שלי.